<h1>שיטה לחכמי איוורא — נזיר</h1>
<h2>דף ב:</h2>
[נזיר ס"ב ע"א] ואקשינן אי הכי איש כי יפליא דכתב רחמנא גבי ערכין למה לי. דדרשינן מיניה לרבות הגוים שהן נערכין ולמה לי. מכדי הא איתקש ערכין לנדרים דאמר רחמנא [ויקרא כ"ז] איש כי יפליא [לנדור] נדר בערכך נפשות כי יפליא בערכין למה. פי' דכי יפליא דכתב רחמנא בערכין דרשינן מינה לרבות הגוים להיות נערכין ולמה לי. מכדי איתקש נדרים לערכין, וכיון דקי"ל דגוים נודרין נדרים ונדבות כישראל, ממילא אפי' שתיק מאיש לא הוה מוקמינן מיעוטא דבני ישראל למעוטי גוים שאינן נערכין, אלא למעוטי שאין מעריכין, דסברא הוא להשוות נדרים לערכין ממה שנוכל וא"כ כי יפליא בערכין למה לי. הא תניא גבי נדרים איש מה ת"ל איש איש לרבות את הגוים שהן נודרים נדרים ונדבות כישראל אלא האי כי יפליא מיבעי ליה לאתויי מופלא סמוך לאיש. ועתה צריך להגיה הבריתא, ולא נאמר יכול לא יהו נערכין ת"ל איש, דעיקר איש כי אתא למופלא סמוך לאיש הוא דאתא. הניחא למ"ד בפרק יוצא דופן (נדה מ"ו ע"ב) [מופלא] סמוך לאיש דאוריתא, אלא למ"ד מופלא סמוך לאיש דרבנן מא"ל. ופרקינן לאתויי מופלא סמוך לאיש [בעובד כוכבים. וקשה] בישראל אינו אלא מדרבנן ובגוי הוא דאוריתא. ואומר רבינו יצחק ז"ל דישראל שהוא ראוי לבא לכלל בל יחל כשיהא גדול, לא מרבינן שיהא נדרו נדר(ים) עד שיהא בכלל בל יחל. אבל גוי שאינו ראוי לבוא לכלל בל יחל, מרבינן ביה מופלא סמוך לאיש.
<h2>דף ז:</h2>
[נזיר ל"ח ע"ב] אמר אביי אכל חרצן לוקה שתים. פי' אחת משום חרצן, ואחת משום מכל אשר יעשה מגפן היין דקאי אכולהו. אכל זג לוקה שתים אכל חרצן וזג לוקה שלש רבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות. פי' דכל אשר יעשה כולל מילי טובא ואינו מפרש שום דבר, אבל לאו דמחרצנים ועד זג, כיון שהן מפורשין בפסוק, לא הוי לאו שבכללות. ובפ' כל שעה [פסחים מ"א ע"ב] גרסינן איפכא אמר רבא אכל חרצן לוקה שתים אביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות. ואמרינן נמי התם איכא דאמרי תרי הוא דלא לקי חדא מיהא לקי. פי' אם אכל חרצן והתרו בו משום מכל אשר יעשה מגפן היין לוקה, ותרתי לא לקי, אם התרו בו משום חרצן, ומשום מכל אשר יעשה מגפן היין, אינו לוקה שתים. מתיב רב פפא ר' אליעזר אומר נזיר שהיה שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת אמר לו אל תשתה אל תשתה. פי' שהתרו בו בכל פעם שהיה רוצה לשתות והוא [שותה] שחייב על כל אחת ואחת. אכל ענבים לחים ויבישים חרצנים וזגים. פי' כזית מכל אחת ואחת, וסחט אשכול של ענבים ושתה לוקה חמש. משום כזית ענבים לחים, וכזית יבשים, וכזית זגין, וכזית חרצנים, ושותה יין. וא"ל [אי הכי] לילקי שש אחת משום מכל אשר יעשה מגפן היין ופרקינן תנא ושייר ומאי שייר דהאי שייר ופרקינן שייר לא יחל דברו. פי' שעובר בלאו שמבטל נזירות שקבל. ודחינן אי משום הא לאו שיורא הוא כי קתני כל היכא דליתיה בדוכתא אחריתי לא יחל דברו איתיה בענבים. גירסא אחרינא. אי משום הא לאו שיורא הוא לא יחל ליתיה בנזירות אלא בנדרים. ואם תאמר וכי נאמר כך כדי להקשות לאביי. ויש לומר דמשום דלא ליקשי לרבא מאי שייר דשייר לא יחל דברו אמר התלמוד כן.
<h2>דף יג.</h2>
[נזיר ל"א ע"א] גמרא. מאי טעמיהו דב"ש ילפי תחלת הקדש מסוף הקדש. פי' תמורה קרוי סוף הקדש. מה תמורה אפי' בטעות. דדרשינן בפ"ב דתמורה [י"ז ע"א] יהיה קדש לרבות שוגג כמזיד, שאם היה סבור לומר תמורת עולה, ואמר תמורת שלמים, הרי זו תמורת שלמים. או כסבור לומר שור (שחוט) [שחור] יהיה תמורה ואמר לבן הוי תמורה. והשתא קאמרי ב"ש דה"ה להקדש בטעות דהוי הקדש. ובמתני' נמי כי אמר שור שחור שיצא מביתו הראשון יהא הקדש, י"ל דה"ק שור שיצא ראשון, ומה שאמר שחור ה"ק כסבורני שיצא שחור ראשון. ומ"מ הענין אינו דומה ממש, דהתם אנו מקיימין [מה שבא] מפיו, והכא אנו אומרים הפך [מה] שבא מפיו, שהוא הקדיש שחור ויצא לבן, ואפי' הכי [הוי הקדש. ובה"א] הני מילי תמורה. דמכח הקדש קא אתיא, הוא דהויא בטעות. אבל אחותי הקדש. דהיינו לאקדושי מעיקרא. לא מחתינן. דלא גמרי תחלת הקדש מסוף הקדש. ואקשינן ולב"ש [מה אילו] שאמר הרי זו תמורת זו לחצי היום. פי' כשיגיע חצי היום יהיה תמורה. מי הויא תמורה מההיא שעתא. דאמר לדבוריה. אלא עד דמטי חצי היום. כמו שאמר. הוא דהויא תמורה הכא נמי לכי מיגליא. פי' דהוי כדבריו יהא [הקדש]. והא לא מגלי, דהא לא יצא שור שחור ראשון אלא לבן. אמר רב פפא לכך נאמר ראשון לכשיצא ראשון. פי' רב פפא בא לומר דבטעות גמור לא אמרי ב"ש דליהוי הקדש. וטעמיהו במתני' לאו משום דילפי מתמורה, אלא מתני' מיירי שיש לו הרבה שוורים, ואחר שיצא לבן התחילו שוורים [שחורים] לצאת, ואמרי ב"ש דשחור שיצא ראשון קדוש, ולכשיצא השחור אחר הלבן בראש שחורים איירו ב"ש. ומקיימין לדיבוריה, ואמרינן דבמשמעות לשונו יש, שרצה לומר שחור ראשון לשחורים. והשתא לרב פפא פירושא דמתני' לא הויא כס"ד מעיקרא, אלא הכי קא אמרי ב"ש אומרים הקדש, כלומר שור שחור שיצא ראשון לשחורים. ולרב פפא אין צריך למילף מתמורה כלל. והאי דלא קאמר אלא אמר רב פפא, לפי שלא דבר שום אמורא תחלה. ואקשינן והא שור שחור קאמר מי לא עסקינן דלית ליה אלא האי. פי' וכיון דלית ליה אלא שור אחד שחור בלבד, לא שייך לקיים דבריו ולומר ראשון לשחורים קאמר. לא צריכא דאית ליה תרתי תלת. וב"ה אם כן שיצא בראשון מיבעי ליה למימר. פי' אין משמעות לשונו ראשון שבשחורים, שאם כן לא היה לו לומר שיצא מביתי ראשון, דמשמע שיצא מן הבית תחלה, אלא שיצא בראשון, אבל ראשון משמע ראשון לכולם. האי הקדש בטעות הקדש בכוונה הוא. פי' ואמאי קרי לה במתני' הקדש טעות. ומשני משום דאטעייה לדיבוריה קמא. פי' להכי קרי לה הקדש טעות, לפי שבתחלת דיבורו יש לטעות ולומר דלראשון שיצא תחלה מן הבית, ראשון לכולן נתכוון אע"פ שיצא לבן. ועכשו שאני אומר כלומר ראשון לשחורים, נמצא דלרב פפא טעמא דב"ש במתני' לאו משום דהקדש טעות הקדש, אלא משום דאטעייה לדיבוריה קמא. והיינו דמקשינן וסברי ב"ש הקדש בטעות לא הוי הקדש. דקאמרת דטעמא דב"ש משום דאמר ראשון לשחורים וליכא טעות. והא תנן. בפירקין. מי (שנזר) [שנדר] בנזיר ונשאל לחכמים והתירו. פי' על ידי חרטה. ולב"ש דלית להו שאלה בנזירות. י"ל דמיירי הכא כגון שנדר בכינוי או יד, ונשאל אם יש לו בלשונו שנזר בו לשון קבלת נזירות, ואמרו לו דאין באותו לשון לא יד ולא כינוי. היתה לו בהמה (מפורשת) [מופרשת] תצא ותרעה בעדר. עם בהמותיו דחולין גמורין היא. אמרו להם ב"ה לב"ש אין אתם מודים בזה שהוא הקדש טעות ותצא ותרעה בעדר. מדאמרי להו ב"ה לב"ש אין אתם מודים בזה שהוא הקדש טעות ותצא ותרעה בעדר, מכלל דהכי אמרי להו כשם שאתם מודים לנו בזה דהקדש טעות אינו הקדש, הכא נמי אודו לן ברישא דמתני' דהיינו שחור דלא הוי הקדש משום דהוי בטעות. א"כ ב"ש סברי דהוי בשור שחור הקדש, משום דהקדש בטעות הקדש. ומהדרינן לא ב"ה הוא דטעו דסברי דטעמא דב"ש משום דהקדש בטעות הוי הקדש ואמרו להן ב"ש טעמא דשור לאו משום הקדש בטעות אלא משום דראשון לשחורים קאמר. [וא"ת] והא ב"ש מהדרי להו במתני' ממעשר בהמה. וי"ל דלמאי דקא טעו משיבין להן כך.
[נזיר ל"ב ע"א] אמר ר' ירמיה מדב"ש נשמע לב"ה דאמרי ב"ש הקדש בטעות הוי הקדש ואפ"ה כיון דאיגלאי מילתא דלאו שפיר נזר. כגון שנשאל לחכם דמתני' תצא ותרעה בעדר, לב"ה נמי אע"ג דאמרי תמורה בטעות הויא תמורה. כדדרשינן [תמורה י"ז ע"א] יהיה לרבות שוגג כמזיד. הני מילי היכא דאיתיה לעיקר הקדש אבל היכא דאיתעקר עיקר הקדש תצא ותרעה בעדר. פי' היכא דאיתיה לעיקר הקדש, שלא נשאל על הקדש ראשון. אבל אם הקדיש בהמה לעולה, והביא בהמה אחרת ואמר זו תמורת זו, ונשאל לחכם על הראשונה, איתעקרא נמי תמורה זו, ונעשת חולין גמורין. דהוה ליה כאלו אמר זו תמורת זו על בהמת חולין.
<h2>דף יד:</h2>
[נזיר ה' ע"א] הלין ארבעין שנה מאי עיבידתיהו. פי' דכתיב [ש"ב ט"ו] ויהי מקץ ארבעים שנה (מאי) ויאמר אבשלום, ארבעים שנה למאי כלומר מאיזה זמן (שנה) [חשיב] אותם. ומהדרינן תניא ר' נהוראי אומר לקץ ארבעים שנה ששאלו להם מלך. תנא אותה שנה ששאלו להם מלך היא (מלך היא) שנת עשר לשמואל הרמתי. ובפ' שני דתמורה [י"ד ע"ב] מפרש עשר שנים מלך שמואל בעצמו שנה אחת מלך שמואל ושאול. ושתי שנים מלך שאול בעצמו הרי ג' שנים. ול"ו שמלך דוד. ועכשו צריך לומר ששנת עשר ששאלו מלך לא העמיד שהם ד' שנים לשמואל. עשירי וי"א וי"ב וי"ג, ול"ו לדוד הרי מ'. וה"ג רש"י ז"ל בתמורה [ט"ו ע"א] ל"ו לדוד. וקשה דאחר מעשה אבשלום כתיב [ש"ב כ"א] ויהי רעב בימי דוד שלש שנים, ואחר הרעב היו ב' שנים, אחת שהלך יואב בכל הארץ למנות את ישראל, ואחת שקבע דוד משמרות, הרי חמש. והוא לא מלך אלא מ' ול"ו הרי כאן מ"א. וצריך לומר ששנה ראשונה של רעב היה המרד של אבשלום. ויש בסדר עולם גירסא אחרת שנת ל"ז לדוד, כי בשנת שלשים ושבע של דוד מרד אבשלום. ולפי זה נאמר דשנת עשר ששאלו להם מלך אותה שנה העמיד, ואם כן ל"ז של דוד ושלש הרי ארבעים. וקשה דאם כן איכא טפי שנת ד' לשמואל ול"ז הרי כאן מ"א. וצ"ל דלא חשבינן משנת עשר ששאלו מלך אלא מי"א שהעמידו. ומ"מ קשה דאם כן היכי אפשר שני שנים דרעב ושנת שיטה ושנת משמרות, הרי לא חי אחר המעשה אלא שלש שנים שיש מל"ז עד מ'. וצ"ל ששנה אחת קודם המרד התחיל הרעב ושנת המרד שניה, ולא נשאר רק שנת רעב שנת שיטה שנת משמרות. ואיכא תנא בסדר עולם דאמר ל"ה לדוד. והשתא קשה כשתמנה משנה עשירית לא תמצא רק ל"ט שנה. ואומר ר"ת דל"ו ול"ה אחד (יום) [הם] וההוא דאמר ל"ו חשיב שנה שנפטר שאול ומלך חציה ודוד מלך חציה. ומאן דאמר ל"ה לא חשיב לה לדוד הילכך ליכא אלא ל"ה. ומה שאנו אומרים ששמואל מלך י"א שנה, מפרש בסדר עולם מדכתיב [עי' ש"א ז'] ויהי הארון בקרית יערים עשרים שנה והוא נשבה כשמת עלי ומלך שמואל, כדדרשינן [קידושין ע"ב ע"ב] וזרח השמש ובא השמש, עד שלא כבתה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל הרמתי. ודוד הביא הארון מקרית יערים, לאחר שמלך שבע שנים בחברון כשמלך על ישראל, אלא צא מאותן עשרים שבע לדוד, נשתיירו י"ג לשמואל, ושמואל נפטר באותו הפרק שנפטר שאול ומלך דוד, אם כן מונה אותם בשוה בסדר עולם י"א לשמואל, וב' לשאול דכתיב [ש"א י"ג] ושתי שנים מלך על ישראל, וז' לדוד. ולכך תולה אותן באותה שנה ששאלו להם מלך, לפי שבאותו זמן מרדו במקום, ועתה מרדו במלכות בית דוד.
<h2>דף יז.</h2>
[נזיר ל"א ע"א] גמרא. מאי טעמיהו דב"ש ילפי תחלת הקדש מסוף הקדש. פי' תמורה קרוי סוף הקדש. מה תמורה אפי' בטעות. דדרשינן בפ"ב דתמורה [י"ז ע"א] יהיה קדש לרבות שוגג כמזיד, שאם היה סבור לומר תמורת עולה, ואמר תמורת שלמים, הרי זו תמורת שלמים. או כסבור לומר שור (שחוט) [שחור] יהיה תמורה ואמר לבן הוי תמורה. והשתא קאמרי ב"ש דה"ה להקדש בטעות דהוי הקדש. ובמתני' נמי כי אמר שור שחור שיצא מביתו הראשון יהא הקדש, י"ל דה"ק שור שיצא ראשון, ומה שאמר שחור ה"ק כסבורני שיצא שחור ראשון. ומ"מ הענין אינו דומה ממש, דהתם אנו מקיימין [מה שבא] מפיו, והכא אנו אומרים הפך [מה] שבא מפיו, שהוא הקדיש שחור ויצא לבן, ואפי' הכי [הוי הקדש. ובה"א] הני מילי תמורה. דמכח הקדש קא אתיא, הוא דהויא בטעות. אבל אחותי הקדש. דהיינו לאקדושי מעיקרא. לא מחתינן. דלא גמרי תחלת הקדש מסוף הקדש. ואקשינן ולב"ש [מה אילו] שאמר הרי זו תמורת זו לחצי היום. פי' כשיגיע חצי היום יהיה תמורה. מי הויא תמורה מההיא שעתא. דאמר לדבוריה. אלא עד דמטי חצי היום. כמו שאמר. הוא דהויא תמורה הכא נמי לכי מיגליא. פי' דהוי כדבריו יהא [הקדש]. והא לא מגלי, דהא לא יצא שור שחור ראשון אלא לבן. אמר רב פפא לכך נאמר ראשון לכשיצא ראשון. פי' רב פפא בא לומר דבטעות גמור לא אמרי ב"ש דליהוי הקדש. וטעמיהו במתני' לאו משום דילפי מתמורה, אלא מתני' מיירי שיש לו הרבה שוורים, ואחר שיצא לבן התחילו שוורים [שחורים] לצאת, ואמרי ב"ש דשחור שיצא ראשון קדוש, ולכשיצא השחור אחר הלבן בראש שחורים איירו ב"ש. ומקיימין לדיבוריה, ואמרינן דבמשמעות לשונו יש, שרצה לומר שחור ראשון לשחורים. והשתא לרב פפא פירושא דמתני' לא הויא כס"ד מעיקרא, אלא הכי קא אמרי ב"ש אומרים הקדש, כלומר שור שחור שיצא ראשון לשחורים. ולרב פפא אין צריך למילף מתמורה כלל. והאי דלא קאמר אלא אמר רב פפא, לפי שלא דבר שום אמורא תחלה. ואקשינן והא שור שחור קאמר מי לא עסקינן דלית ליה אלא האי. פי' וכיון דלית ליה אלא שור אחד שחור בלבד, לא שייך לקיים דבריו ולומר ראשון לשחורים קאמר. לא צריכא דאית ליה תרתי תלת. וב"ה אם כן שיצא בראשון מיבעי ליה למימר. פי' אין משמעות לשונו ראשון שבשחורים, שאם כן לא היה לו לומר שיצא מביתי ראשון, דמשמע שיצא מן הבית תחלה, אלא שיצא בראשון, אבל ראשון משמע ראשון לכולם. האי הקדש בטעות הקדש בכוונה הוא. פי' ואמאי קרי לה במתני' הקדש טעות. ומשני משום דאטעייה לדיבוריה קמא. פי' להכי קרי לה הקדש טעות, לפי שבתחלת דיבורו יש לטעות ולומר דלראשון שיצא תחלה מן הבית, ראשון לכולן נתכוון אע"פ שיצא לבן. ועכשו שאני אומר כלומר ראשון לשחורים, נמצא דלרב פפא טעמא דב"ש במתני' לאו משום דהקדש טעות הקדש, אלא משום דאטעייה לדיבוריה קמא. והיינו דמקשינן וסברי ב"ש הקדש בטעות לא הוי הקדש. דקאמרת דטעמא דב"ש משום דאמר ראשון לשחורים וליכא טעות. והא תנן. בפירקין. מי (שנזר) [שנדר] בנזיר ונשאל לחכמים והתירו. פי' על ידי חרטה. ולב"ש דלית להו שאלה בנזירות. י"ל דמיירי הכא כגון שנדר בכינוי או יד, ונשאל אם יש לו בלשונו שנזר בו לשון קבלת נזירות, ואמרו לו דאין באותו לשון לא יד ולא כינוי. היתה לו בהמה (מפורשת) [מופרשת] תצא ותרעה בעדר. עם בהמותיו דחולין גמורין היא. אמרו להם ב"ה לב"ש אין אתם מודים בזה שהוא הקדש טעות ותצא ותרעה בעדר. מדאמרי להו ב"ה לב"ש אין אתם מודים בזה שהוא הקדש טעות ותצא ותרעה בעדר, מכלל דהכי אמרי להו כשם שאתם מודים לנו בזה דהקדש טעות אינו הקדש, הכא נמי אודו לן ברישא דמתני' דהיינו שחור דלא הוי הקדש משום דהוי בטעות. א"כ ב"ש סברי דהוי בשור שחור הקדש, משום דהקדש בטעות הקדש. ומהדרינן לא ב"ה הוא דטעו דסברי דטעמא דב"ש משום דהקדש בטעות הוי הקדש ואמרו להן ב"ש טעמא דשור לאו משום הקדש בטעות אלא משום דראשון לשחורים קאמר. [וא"ת] והא ב"ש מהדרי להו במתני' ממעשר בהמה. וי"ל דלמאי דקא טעו משיבין להן כך.
[נזיר ל"ב ע"א] אמר ר' ירמיה מדב"ש נשמע לב"ה דאמרי ב"ש הקדש בטעות הוי הקדש ואפ"ה כיון דאיגלאי מילתא דלאו שפיר נזר. כגון שנשאל לחכם דמתני' תצא ותרעה בעדר, לב"ה נמי אע"ג דאמרי תמורה בטעות הויא תמורה. כדדרשינן [תמורה י"ז ע"א] יהיה לרבות שוגג כמזיד. הני מילי היכא דאיתיה לעיקר הקדש אבל היכא דאיתעקר עיקר הקדש תצא ותרעה בעדר. פי' היכא דאיתיה לעיקר הקדש, שלא נשאל על הקדש ראשון. אבל אם הקדיש בהמה לעולה, והביא בהמה אחרת ואמר זו תמורת זו, ונשאל לחכם על הראשונה, איתעקרא נמי תמורה זו, ונעשת חולין גמורין. דהוה ליה כאלו אמר זו תמורת זו על בהמת חולין.
<h2>דף יז:</h2>
[נזיר כ"ה ע"א] ואקשינן בשלמא לר' יוחנן דאמר הלכה היא בנזיר אמטו להכי סתומין אין מפורשין לא. פי' (דמי ניהו) [דבדידהו] לא היתה הלכה למשה מסיני. אלא לר' שמעון ב"ל דאמר לכל נדריהם ולכל נדבותם, כיון דמקרא מלא הוא, מאי איריא סתומין אפי' מפורשין נמי. ופרקינן אמר רבא מפורשין לא מצית אמרת דיפלו לנדבה. כבר פסקה תנא דבי ר' ישמעאל. דחטאת אזיל למיתה לא לנדבה כשמתו בעליה, והך דהפר לה בעלה הוי כמתו בעליה. וה"ה דהוה מצי למימר דהילכתא גמירי לה (לא) דחמש חטאות מתות. אלא דניחא ליה לאיתויי תנא דבי ר' ישמעאל, דהיכא דחטאת מתה, עולה תיקרב עולה, ושלמים יקרבו שלמים כל חד כדיניהו. כמו במשנתנו דקתני עולה תיקרב עולה, ואילו מהילכתא לא שמעינן אלא חטאת. דתנא דבי ר' ישמעאל [דברים י"ב] רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך בוולדי קדשים ותמורתן הכתוב מדבר. פי' כדתניא [תמורה י"ז ע"ב] רק קדשיך אלו התמורות יהיו לך אלו הוולדות. דלא איירי בעולה ושלמים גופיהו, דכבר נתפרשו בסדר ויקרא, דכתיב [ויקרא א'] אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקרבנו אל פתח אהל מועד יקריב אותו, וכתיב [שם ג'] ואם זבח שלמים קרבנו וגו'. והיינו ולדי שלמים ותמורת עולות, דולד בעולה ליכא דאין עולה אלא זכר. ומה תקנתן תשא ובאת לירושלם יכול יעלם לבית הבחירה וימנע מהן מזון ומים כדי שימותו. כמו שעושין בולד חטאת ותמורת חטאת דאזלי למיתה. ת"ל תשא ובאת ועשית עולותיך הבשר והדם לומר לך כדרך שאתה נוהג בעולה כך נהוג בתמורתה ותיקרב עולה כדרך שאתה נוהג בשלמים כך נהוג בוולדותיהן יכול אף וולד חטאת תנהוג בו דין חטאת ובתמורתה חטאת ואשם דין אשם ת"ל רק. מיעט ולד חטאת ותמורת אשם, דאכין ורקין מיעוטין, עולות ושלמים תשא ובאת, אבל חטאת ואשם לא. אשם בא זכר ולא שייך בה ולד אלא תמורה. דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר אינו צריך. מיעוט לאשם. הרי הוא אומר אשם הוא בהויתו יהא הוא קרב ואין תמורתו קרבה. קתני יכול יעלם לבית הבחירה וימנע מהן מים ומזון בשביל שימותו ת"ל ועשית עולותיך הבשר והדם. כמו אמר מר הוא זה. אקשינן אמאי והא גבי ולד חטאת הוא דגמירי בה מיתה. ולא גבי ולדי שאר קדשים, כלומר ואם כן אמאי אצטריך למגמר דיקרבו מקרא דועשית עולותיך. ופרקינן אי לאו קרא הוה אמינא ולד חטאת ימות בכל מקום ולד קדשים ימות בבית הבחירה. כדכתיב תשא ובאת. קמ"ל ועשית עולותיך לומר דיקרבו.
[נזיר כ"ה ע"ב] קתני יכול אף ולד חטאת ותמורת אשם כן ת"ל רק. ואקשינן למה לי קרא. לומר דלא יקרבו. הילכתא גמירי לה דולד חטאת למיתה אזיל. ופרקינן אין הכי נמי וקרא לאשם הוא דאתא. ואקשינן אשם נמי הילכתא גמירי לה כל שבחטאת מתה באשם רועה. ופרקינן אלא אי מהילכתא הוה אמינא הילכתא היא דולד חטאת מתה, ואי אקרביה לא מיחייב עליה ולאו כלום קמ"ל קרא דאי מקריב לה קאי עליה בעשה. אמר מר ר' עקיבא אומר אינו צריך הרי הוא אומר [ויקרא ה'] אשם הוא בהויתו יהא הוא קרב ואין תמורתו קרבה. ואקשינן למה לי קרא הא גמרא גמירי לה כל שבחטאת מתה באשם רועה. וא"ת לישני דאתא למיקם עליה בעשה. וי"ל דהוא לא משמע עשה. ופרקינן אין הכי נמי וכי אתא קרא לכדרב הונא אמר רב דאמר אשם שניתק לרעיה ושחטו לשם עולה כשר טעמא דניתק הוא הא לא ניתק לא דאמר קרא הוא בהויתו יהא. פי' אשם שניתק לרעיה דקי"ל [תמורה כ"א ע"ב] חמש חטאות מתות, ואלו הן ולד חטאת, ותמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה, ושנתכפרו בעליה באחרת, וחטאת שעברה שנתה, וכל שבחטאת מתה באשם רועה. והיינו שניתק לרעיה כלומר שנמסר לרעות, ושחטו לשם עולה, שעקרו בשעת שחיטה לשם עולה, כשר משום דהוי זכר וקדשי קדשים כמו עולה. וטעמא דניתק הא לא ניתק, לא שרי לזרוק דמו לשם עולה, ולעשותו כליל כעולה, דאמר קרא הוא בהויתו יהא ועד עתה אשם היה.
<h2>דף כא:</h2>
[נזיר כ"ה ע"ב] קתני יכול אף ולד חטאת ותמורת אשם כן ת"ל רק. ואקשינן למה לי קרא. לומר דלא יקרבו. הילכתא גמירי לה דולד חטאת למיתה אזיל. ופרקינן אין הכי נמי וקרא לאשם הוא דאתא. ואקשינן אשם נמי הילכתא גמירי לה כל שבחטאת מתה באשם רועה. ופרקינן אלא אי מהילכתא הוה אמינא הילכתא היא דולד חטאת מתה, ואי אקרביה לא מיחייב עליה ולאו כלום קמ"ל קרא דאי מקריב לה קאי עליה בעשה. אמר מר ר' עקיבא אומר אינו צריך הרי הוא אומר [ויקרא ה'] אשם הוא בהויתו יהא הוא קרב ואין תמורתו קרבה. ואקשינן למה לי קרא הא גמרא גמירי לה כל שבחטאת מתה באשם רועה. וא"ת לישני דאתא למיקם עליה בעשה. וי"ל דהוא לא משמע עשה. ופרקינן אין הכי נמי וכי אתא קרא לכדרב הונא אמר רב דאמר אשם שניתק לרעיה ושחטו לשם עולה כשר טעמא דניתק הוא הא לא ניתק לא דאמר קרא הוא בהויתו יהא. פי' אשם שניתק לרעיה דקי"ל [תמורה כ"א ע"ב] חמש חטאות מתות, ואלו הן ולד חטאת, ותמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה, ושנתכפרו בעליה באחרת, וחטאת שעברה שנתה, וכל שבחטאת מתה באשם רועה. והיינו שניתק לרעיה כלומר שנמסר לרעות, ושחטו לשם עולה, שעקרו בשעת שחיטה לשם עולה, כשר משום דהוי זכר וקדשי קדשים כמו עולה. וטעמא דניתק הא לא ניתק, לא שרי לזרוק דמו לשם עולה, ולעשותו כליל כעולה, דאמר קרא הוא בהויתו יהא ועד עתה אשם היה.
<h2>דף כג:</h2>
[נזיר כ"ה ע"א] ריש לקיש אמר אמר קרא [ויקרא כ"ב] לכל נדריהם ולכל נדבותם התורה אמרה מותר נדר יהא לנדבה. פי' וסברא הוא לאוקומיה לקרא במותר כי האי, דאילו בשאר מותר, לא משכחת לה, דכל מותר עולה יכול ליקרב עולה, וכן שלמים יכול להקריב מותרם שלמים. אלא סברא הוא דבמותר סתום כי האי דחטאת קאמר. ודוקא כשהחטאת מעורבת עם העולה והשלמים, אבל אם הופרשה חטאת בלבד, ועולה ושלמים סתומים, לא אמרינן יפלו לנדבה, אלא מביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים. ויש מפרשים דלהכי מוקמת קרא בהכי, משום דסברא הוא דבחטאת איירי, דהכי אשכחן בעלמא דמותר חטאת בא נדבה, כדאמר בתמורה פ' ולד חטאת [כ"ג ע"ב] ובזבחים פ' טבול יום [ק"ג ע"א], זה מדרש דרש יהוידע הכהן אשם הוא לכהן אשם לה', להביא כל דבר הבא ממותר אשם וממותר חטאת ילקח בהן עולות הבשר לשם ועורות לכהנים. ולפי שמצינו בעלמא מותר חטאת בא נדבה, יש לנו להעמיד זה הפסוק להיכא שהפריש מעות ודמי חטאת מעורבין בהן.
<h2>דף לד.</h2>
[נזיר מ"ה ע"ב] היה נוטל שער ראש נזרו ומשלח תחת הדוד. שהשלמים בו. ואם גילח במדינה. שרשאי הוא לגלח במקום שירצה. ובגמ' מפ' טעמא. לא היה משלחו תחת הדוד. דכתיב [במדבר ו'] וגלח פתח אהל מועד ולקח שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים. בד"א בתגלחת טהרה אבל בתגלחת טומאה לא היה משלחו תחת הדוד. של אשם ושל חטאת העוף. פי' אפי' גלחו בעזרה, כגון שאיחר תגלחתו עד יום שמיני, שהיה רשאי ליכנס לעזרה שכבר העריב שמשו, דלא כתיבא נתינת שער תחת הדוד אלא בטהור. ר"מ אומר הכל משלחין תחת הדוד. פי' בין נזיר טהור במקדש ובמדינה ונזיר טמא. חוץ מטמא שבמדינה בלבד. פי' דטמא שגילח במדינה שערו נקבר כדאיתא בגמ' וכן בפ' בתרא דתמורה [כ' ע"א]. וצ"ע מנא לן דנקבר.
